<h1>כל בו הלכ' אישות סימן ע"ה</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ומנהגנו לעשות נשואי הבתולות בששי בשבת לפי שאין לנו עכשיו טענת בתולים להשכי' לבית דין (ו)לפי שאין (בין) [דין] הארוסין והנשואין כלל ליאס' עליו כי לא תוכל לזנות בין הארוסין והנשואין. [ו]המנהג על דרך הירושלמי דקאמר קדשה בחופה לית לן בה.
<h2>דף ד.</h2>
כתב הר"מ זכר ונקבה שנתארסו יחד אסור לדור יחד בבית פן יתיחדו יחד חתן וכלה. וגם יש לחוש שמא יבאו לידי שנאה מחמת שרואין זה את זה תדיר. והר"ף הגיה עליו. מיהו אם יש רוב עם בבית אין לחוש.
וכן אסור להתיחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה חוץ מן האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה. וחתן שפרסה אשתו נדה קודם שיבעול אסור להתיחד עמה אלא היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים. ודוד ובית דינו גזרו על יחוד של פנויה ואפי' אינה ערוה. ושמאי והלל גזרו על יחוד הגוים. נמצא כל המיחד עם אשה שאסור להתיחד עמה בין ישראלית בין גויה מכין את שניהם מכת מרדות ומכריזין עליהם חוץ מאשת איש שלא להוצי' לעז על בניה. ומי שאשתו עמו מותר להתיחד עם כל אשה שאשתו משמרתו אבל בת ישראל לא תתיחד עם גוי אפילו אשתו עמו שאין אשתו משמרתו. ובעל ההשלמה כתב ואשת כהן שנתיחדה עם הגוי אינה אסורה בשביל כך לבעלה כהן וכן בת ישראל פנויה אינה אסורה לכהן בשביל כך. דדוק' אשה שנחבשה בידי גוים שבעל כרחה הוליכוה איכא למיחש שמא אנסוה אבל במקום שאינה מסורה בידו להיות שם על כרחה מותרת ע"כ.
<h2>דף ז.</h2>
ואסור לשהות עם אשתו בלא כתובה. אך הבעל המנהל ז"ל כתב כי מאחר דקיימ' לן כר' אלעזר דאמר אם קנו מידו לשעבד לה כתובה מועיל כמו כתיבה וקנין במסירה דסתם קנין לכתיבה עומד. ואי אתפסיה מטלטלי עד שיהא פנאי לכתבה ע"כ.
ואחר שכנסה לחופה וכתב לה כתובה לפי שאסור לשהות עמה אפילו שעה בלא כתובה הרי היא אשתו לכל דבר וכל מה שירצה לעשות עמה עושה ובועל בכל עת שירצה. ובועל הבתולה אפילו בשבת דאמרינן פרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואף על פי שמשיר ממנה צרורות. ומנשק אדם את אשתו בכל אבר שירצה. ויוכל לבא עליה בין כדרכה [בין שלא כדרכה] בין דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם ראשו להרגיל עצמו בכך ויקדש עצמו בשעת תשמיש ולא יהיה מצוי אצלה כתרנגול אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח וכשהוא מדבר עמה לא ידבר בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא ולא בסוף הלילה כשהוא רעב אלא באמצע הלילה כשיתעכל המאכל ממעיו. ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפילו בינו לבינה וכל הממעט בתשמיש המטה הרי זה משובח והוא שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו.
בחור שנשא בתולה או שנשא אלמנה או אלמון שנשא בתולה על כלהו עבדינן ברכת שבעה. אבל אלמון שנשא אלמנה יום אחד לברכה ושלש לשמחה. ואית דבעו מימר כיון דאמרו וג' לשמחה דבהנהו תלתא יומי מברכינן להו שהשמחה במעונו. וכתב הראב"ד ז"ל דלענין שהשמחה במעונו ליכא חלוק בין בחור לאלמון. ברכת אלמון ואלמנה בפ"ה ברוך המעטירכם עטרת שמחה כעטרת בועז בבית לחם אשר ברכו אותו כל קהל ישראל והעדים העידו עליו עדות נאמנה כדכתיב ויאמרו כל העם אשר בשער וגומר ויהי ביתך כבית פרץ וגו' בא"י מצליח איש ואשה. והמנהג עכשיו לברך ז' ברכות אפי' לאלמון שנשא אלמנה. וכן נר' דעת הרמב"ם ז"ל שלא הביא כלל נוסח ברכה זו.
<h2>דף ז:</h2>
ומברכין ברכת נשואין בבית נשואין ואם לא ברכו ברכת נשואין אסורה לבעלה כנדה. ומסדרין אותן על הכוס כסדר הזה בפ"ה. שהכל ברא לכבודו. יוצר האדם. אשר יצר. שוש תשיש. שמח תשמח. אשר ברא. וכתב רב נטרונאי גאון ז"ל ולענין לברך ברכת אירוסין ונשואין על כוס אחד אם אין לו יין מצוי כל כך אפשר לעשות כן. והמנהג ברוב מקומות לעשות כן אף על פי שיש להם יין הרבה וברכת נשואין צריכות עשרה.
ואם ירבו הימים בין הקדושין והנשואין בשעת נשואין נהגו לקדש פעם אחרת כדי שיראו החופה עדי הקדושין. ויש אומרים שמברכין שם פעם אחרת ברכת ארוסין ויש אומרים שאין לברך פעם שניה שהיא ברכה לבטלה. אבל מברכין שבע ברכות שהן ברכת נשואין והם שבע עם ברכת היין. ושמענו בשם הגאונים ז"ל שהיו מברכין ברכת חתנים על ההדס ואז באמת הם שבע. וכתב הר"ם אדם שקדש ארוסתו על ידי שליח אין לו לקדש אותה פעם אחרת בשעת חופה כדי שלא להוציא לעז על קדושין הראשונים ואתי למשתרי אשת איש לעלמא שהעולם יסברו שקדושי[ן] על ידי שליח אינם כלום והגיה עליו הר"ף ז"ל. ומיהו היכ' דקדושין הראשונים היו בלא מנין יכול לקדש פעם אחרת בשעת נשואין כדי לברך ברכת ארוסין בעשרה ע"כ. ושבע ברכות אלו כנגד שבע חופות שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן ומביאין החתן והכלה בהלולים ועל זה נקרא הלולא. וצריך להיות החתן עונה אמן אחר כל ברכה וברכה שמברכין לו. ואמרו ז"ל מברכין ברכת ארוסין בבית הארוסין וברכת הנשואין בבית הנשואין והכי נהוג עלמא. מיהא במנהג נרבונ"א לברך הכל בבית הארוסין והטעם שלא אמרו לברך כל אחת בפני עצמה אלא בזמן רבותינו ע"ה שהיו מקדשין מיד ששדכו ואין נושאין עד אחר זמן הילכך לא היו מברכין כל הברכות יחד דאף על גב דהדר מכניסין לחופה בבית הנשואין מכל מקום בבית הארוסין נמי אתחלתא דמלתא הוא וכחופה דמי. ולכך נהגו לשום סודר על ראש החתן והכלה כמו שכתבנו וזו היא החופה. ומה שאנו אומרים בברכת ארוסין ואסר לנו את הארוסות מדרבנן שגזרו על יחוד פנויה ואף את הארוסה לא התירו [עד] שתכנס לחופה וגם ברכו להם ברכת נשואין שכן אמרו ז"ל כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ובדבר שאינו אלא מדבריהם נוכל לברך כמו שמברכין על מקרא מגילה ועל נר חנוכה שאינו אלא מדבריהם. והתיר לנו הנשואות ר"ל הנשואות לנו על ידי חופה וקדושין. וכתב בעל העטור שעל ידי חופה בקדושין יש לומר שהקדושין קודמין. ויש שואלין על מטבע זה של ברכת ארוסין היכן מצינו שמברכין על האסו' והלא אין אנו אומרי' ואסר לנו את החמץ והחלב והדם. ויש לומר דכיון דארוסה אסורה לכולי עלמא שמא יהיה סבור הארוס שתהיה אשתו גמורה להיות מעכשיו עליו מצות פריה ורביה לכך הודיעו בברכה זו הקדושה הרבה שקדשנו בה ה' והפרישנו שאפילו ארוסתינו אסורה לנו עד אחר כניסה לחופה. ומיהו מיד משעת ארוסין קדשנו על העריות שהיא אסור' בקרוביו והוא בקרובותיה. ובשאר מצות כיון דאמרינן אשר קדשנו במצותיו סגי לן דלשון קדושה הוא לשון פרישות והבדלה כמו קדושים תהיו כלומר קדש עצמך במותר לך. ומצאו חכמי' סמך גדול על זה מן התורה שנתנה חלוק בין ארוסה לנשואה לענין דינה דארוס' בסקילה ונשואה בחנק נמצא שאין דינן שוין לשום דבר רק לאסור. וסדר הברכות שתקנו ז"ל על עסקי הזווג אינן רק מאשר יצר ואילך שאותה ברכה מתחלת לדבר בשניהם אשר יצר את האדם מדבר על הזכר והתקין לו ממנו בנין עדי עד מדבר על הנקבה כמו שכתוב ויקח אחת מצלעותיו ופי' בנין עדי עד בנין נוהג לדורות וקורא אותו בנין על שם ויבן ה' אלהים את הצלע. שוש תשיש תקנוה ז"ל לפי שאנו צריכין להיות מעלין ירושלים על ראש שמחתנו כמו שכתו' תדבק לשוני לחכי וגו'. שמח תשמח ברכה לחתן ולכלה שהם רעים אהובים ואנו מתפללין לשם שישמחם כמו ששמח אדם הראשון יצירו ששמחו בגן עדן והראהו הטוב הצפון לו. בגן עדן מקדם כמו ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם. אשר ברא ששון ושמחה לשם כל ישראל תקנוה ולפי שהסדר מתחי' אשר יצר פותחין בה בברוך כסדר כל הברכות הסמוכות שהראשונה פותחת בברוך. וכן הוא בברכות י"ח ובברכת המזון. ואשר ברא פותחין בה בברוך וחותמין בה בברוך לפי שמברכין אותה בפני עצמה מיום ראשון ואילך כי ליכא פנים חדשות והיינו דאצטריך לחזור בה ענין ירושלים ומעין שאר הברכות אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא שתקנוה ז"ל לאסיפת העם הנאספים לגמול חסד זכר לגמול חסדיו של מקום שגמל לאדם הראשון שהיה שושבינו ונתעסק בו והיה בדין לברך אותם בשעת האסיפ'. אבל אחר שיש כוס ראוי לסדרן על הכוס כמו שעושין לברכת האור ולברכת הבשמים במוצאי שבת ולפי שהיא מטבע קצר וכולה הודאה אחת לא חתמי בה בברוך. וכן יוצר האדם שתקנוה ז"ל ליצירה ראשונה של אדם הראשון ואינה מסדר ברכות הזווג שהרי עדיין באותה יצירה לא נבראת היצירה. ומתוך שאנו מברכין על היצירה השניה שבה היתה יצירת הנקבה והיא אשר יצר את האדם בצלמו תקנו לברך אף על הראשונה שהיא תהיה עיקר. ופי' יוצר האדם בעבור המחשבה ואשר יצר את האדם בצלמו להבין ולהשכיל. בצלם דמות תבניתו פי' שנתן לו ממשלה דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. והתקין לו ממנו בנין עדי עד פירוש הנפש השכלית שנחצבת מגלגל תשיעי ועומדת לעד בקיום שלא תכלה. וי"מ והתקין לו ממשלה. בנין עדי עד על חוה כי מאיש לוקחה. וממנו שב אל האדם. ומה שאנו חותמין תחלה משמח חתן וכלה ולבסוף חתן עם הכלה לפי שבתחלה אנו מתפללין בעד החתן והכלה שישמחם השם ית' כל ימיהם ויצליחם בעושר ובנכסים וכבוד. לפיכך אין לשון עם נופל בה שמלת עם מורה דבוק כמו שמחת איש עם אשתו בהיותם לבשר אחד. וחותמין בה משמח חתן וכלה שמורה בה שמחת הצלחה בעושר ונכסים או זה עם זה או זה בלא זה. וברכת אשר ברא חותמין בה משמח חתן עם הכלה שאנו מברכין ה' אשר ברא שמחת חתן וכלה ע"י חתונת' ולפיכך ראוי לחתום בה בלשון עם, שר"ל שישמחם על ידי החתונה שמחת איש ואשתו בדבוק. והיא מעין כל שאר הברכות מעין שהכל ברא לכבודו כי שהכל ברא לכבודו יש רמז שלא יעשה זווג אם לא לקיים המין לכבוד השם. וזהו אשר ברא ששון ושמחה רצה לומר לכבודו שכבוד השם בשמחת הנפש כדי שתהיה מוכנת לקבל (מדודו) [מהודו] כי היגון סותם מקום הנפש והיא מחיצה מפסקת בינה לבין אלהיה שאין ראוי לאדם שיכעוס רק שיקבל גזירת השם מאהבה שכל מי שנותן מחשבת היגון בלבו קרוב לכפור בהש"י הלא תראה שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה וזהו כבודו ית'. ואחר כן חתן וכלה כנגד יצירת אדם וחוה ואחר כן גילה רינה כנגד רני עקרה שהיא ירושלים וזהו שוש תשיש. ואחר כן שלום ורעות כנגד שמח תשמח רעים והוא על דרך הפסוק למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך פי' בסבת אחים ורעים שהם מתזדווגים אתפלל בשלומך ירושלים. ומסיים משמח חתן עם הכלה כמו שבארנו וזאת הברכה היא הודאה לשם ית' על הפלא הגדול שנראה בענין הזווג ששני ברואים שהם רחוקים בטבעם ובתולדותם ישים השם אהבה ביניהם עד מאד מה שאין כן בענין אחר. ואמרו ז"ל מברכין ברכת חתנים כל שבעה והוא דאיכא פנים חדשות. פר"ש ז"ל פנים חדשות שלא היה שם מאתמול. וי"מ שלא (אכלו) [אכל] בסעודת נשואין. והרמב"ם ז"ל פי' שלא שמע עדיין ברכת הנשואין והכי כללא דמלתא לעולם.
וקודם הקדושין צריך לברך ברכת אירוסין וזו היא ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושי' וכו'. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם קדש ולא בירך שלא יברך אחר הקדושין שזו ברכה לבטלה מה שנעשה כבר נעשה. והר"י כתב ומברך ברכת אירוסין מיד אחר הקדושין ולא לפניהם פן יחזרו בהם וברכה זו פוטרת את החתן מלברך לקדש. והר"ף כתב אך הרבי יחיאל היה מנהיג החתן לברך לקדש על פי הירושלמי דברכות ע"כ. ועכשיו נהגו שלא לברך עד אחר הקדושי' וטעם הדבר שאלו היה החתן שהוא המקדש מברך אותה היה דין שיברך אותה קודם שיקדש אבל מאחר שלא נהגו שיברך החתן עצמו כדי שלא לבייש מי שאינו בקי ומברך אחר בשבילו אין האחר מברך עד אחר הקידושין דלמא הדרי בהו ויבא לידי ברכה לבטלה. ונהגו להסדיר ברכה זו על היין או על השכר ומברך תחלה על היין או על השכר ואח"כ מברך ברכת אירוסין ואין לברכה זו צריכין עשרה.
ואחר האירוסין עושין להם חופה שחופפין אותן בטלית או בסודר וכיוצ' בזה וזהו נקר' נשואי' והרמז על זה כי יקח איש אשה וסמיך ליה גדילים תעשה לך וכן אמרו ז"ל [קידושין י"ח ע"ב] גבי יעוד כיון שפרש עליה האדון טליתו קיים מצות יעוד.
<h2>דף ח.</h2>
ומה שאמרו רז"ל דמברכין שהשמחה במעונו מכי רמו שערי באס(ג)יתא ה"מ לדידהו דמקדשי מעיקרא וכבר התחילו השמחה אבל אנן דלא מקדשינן רובא דעלמא עד יום הנשואין לא מברכינן שהשמחה במעונו אפי' בסעודת ליל חמישי שעושה שושבין לחתן. וה"ה דמברכין שהשמחה במעונו לכל סעודה של שמחה כגון פדיון הבן. ומוכחינן מדאמר גבי סעודת ברית מילה דלא אמרינן ליה משום צערא דינוקא שמעינן מינה דהיכא דליכא צערא ואיכא שמחה אף על גב דלא הוי סעודת נשואין אמרינן שהשמחה במעונו. ופי' שהשמחה במעונו שהשמחה השלמה במעונו של ה' ולא לפנינו לפי שהיכולת שלו לחדש לו פנים חדשות שהרי הרקיע שבו מלאכי השרת אומרים שירה נקרא מעון ובכל יום ויום נבראים מלאכים אבל השמחה השפלה והחסרה אצלנו שאין אנו יכולין להביא פנים חדשות לרצוננו. ואמרו ז"ל ברכת חתנים בעשר' וחתן מן המנין פי' ולא שנא כולהו שבעה ולא שנא אשר ברא בשאר יומי לבד בעינ' עשר' אבל שהשמחה במעונו לא בעינן עשרה ומברכין שהשמחה במעונו בזמון תלתא ואותן האנשים האוכלין בחדר סביבות החופה אינם מברכין ברכת חתנים שאין שמחה אלא בחופה. אמנם אם יש שם שמש אחד לכולן השמש מצרפן. ולמעלה בהלכות ברכת המזון כתבתי מזה די. ובדין היה לברך שהשמחה במעונו עד שלשים יום אבל נמנעו מלברך אותה אחר שבעה לפי שעברו השמחות עד כי יבא שילה ונבא ציון ברינה.
<h2>דף כו:</h2>
ונסתרה עם גוי וכן שבויה וכן נחבשה על ידי ממון בזמן שיד אומות העולם תקפה עלינו אסורה לכהן. ועל ידי נפשות אסורה אפילו לישראל. והר"ף ז"ל כתב ונראה דעל ידי נפשות כגון גניבה וכיוצ' בזה. אבל נחבשת על ידי נפשות כגון קדוש ה' מותרת לבעלה ישראל. כי בידוע שלא נתרצית ע"כ.
<h2>דף כז:</h2>
וכן מי שגרש אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שלא יבאו לזנות. ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכפר קטן נדון כמבוי והיא נדחית מפניו.
<h2>דף כח.</h2>
מי שגרש מן הארוסין מותר לדור עמה במבוי אם אין לבו גס בה.
<h2>דף לט.</h2>
ואסור לאדם לגרש אנוסתו שנ' לא יוכל לשלחה וגו' ואם עבר וגרש אם כהן הוא לוקה ואם ישראל הוא מחזירה ואינו לוקה.
<h2>דף מח:</h2>
ואחר האירוסין עושין להם חופה שחופפין אותן בטלית או בסודר וכיוצ' בזה וזהו נקר' נשואי' והרמז על זה כי יקח איש אשה וסמיך ליה גדילים תעשה לך וכן אמרו ז"ל [קידושין י"ח ע"ב] גבי יעוד כיון שפרש עליה האדון טליתו קיים מצות יעוד.
<h2>דף נז.</h2>
ואסור לשהות עם אשתו בלא כתובה. אך הבעל המנהל ז"ל כתב כי מאחר דקיימ' לן כר' אלעזר דאמר אם קנו מידו לשעבד לה כתובה מועיל כמו כתיבה וקנין במסירה דסתם קנין לכתיבה עומד. ואי אתפסיה מטלטלי עד שיהא פנאי לכתבה ע"כ.
<h2>דף ס:</h2>
וכן אסרו מעוברת חבירו או מינקת חבירו עד כ"ד חדשים חוץ מיום שנולד בו ויום שנתאלמנה בו ואפי' נתנה בנה למינקת או שגמלתו. והר"ף ז"ל כתב וגם נתנה בנה למיניק' או אפי' קיימ' בחרם או על ידי משכונות אסור דלמא אתי לאחלופי ולא דמי להנהו דבי ריש גלות' דהתם ודאי מידע ידעי דלא הדדי בהו משום אימתא דבי ריש גלות' ולא אתי לאחלופי. כך פי' בתוס' ביבמות ע"כ. אכן אם מת מותרת.
<h2>דף סה.</h2>
ואכסנאי אסור בתשמיש המטה עד שיחזור לביתו.
<h2>דף עב.</h2>
ולא יהלכו בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה ואחת נשואה.
<h2>דף עד.</h2>
המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה ואח"כ בעל בעדים מקודשת.
